17 מרץ הילד הזה הוא לא אני

הילד הזה הוא לא אני. הוא אדם בפני עצמו. עם רצונות ומטרות, קשיים ותסכולים. ולפעמים אנחנו שוכחים את זה.

לעיתים נדמה שהעולם נחלק לשלושה. הורים (צעירים יותר אני מניחה) שעומדים נבוכים לנוכח סיטואציות פומביות בהן הילד שלהם נלחם על עצמאותו או מתקשה להתמודד עם התסכול שנלווה לסירוב שלנו, הורים (ותיקים יותר אני מניחה) שמסתכלים בחיוך מבין אל אותם הורים כאומרים ״כולנו עברנו את זה״ ולמי שאינם הורים או שכחו איך זה להיות הורים לילדים קטנים, שעוברים ומצקצקים ואומרים ״הילד שלי לא עשה/יעשה את זה״.

אני זוכרת שישבנו לפני שנה במסעדה בנמל תל אביב, שתי משפחות עם הרבה ילדות שהתנהגו באמת יפה, כשנכנסה אם עם שני ילדיה, צורחים ובועטים. היא אמרה והסבירה, ברוגע, פעם אחת, שלא תוכל להישאר עמם עם ימשיכו בהתנהגות זו. בפעם השניה ביקשה להזכיר שיאלצו לעזוב את המסעדה ובשלישית, קמה עמם והלכה.

הסתכלנו עליה מלאי הערכה. איך בחרה בדרך שלה, בצורה רגועה, מבלי להביט כלל באנשים שסביבה. כאילו הם והיא בעולם שלהם והם ורק הם וטובתם עומדים לנגד עיניה. בעיקר הערכנו את העמידה במילה שנעשתה ללא כל עונש.

הילד הזה הוא לא אני.

וזה לא כי אני לא אוהבת אותו. להפך.

הוא לא אני כי אני פה עבורו. ואם הוא לא אני והוא אדם בפני עצמו, מותר לו לכעוס ומותר לו להביע תסכולים, וזה לא מביך אותי אלא גורם לי להיות מרוכזת כולי בו ובדרך שלי לעזור לו להתמודד עם התסכול.

כשהילד צורח או מתנהג בצורה שאינה תואמת את המקובל, במקום להגיד לו ״אל תעשה לי בושות״, זכרו שהוא זה לא אתם. הוא לא עושה את זה לכם. הוא עובר את זה בעצמו ורק אז תוכלו לראות אותו ואת הקושי שלו ולהציע לו דרכי פיתרון שיעזרו לו להפסיק עם ההתנהגות הזו.

ועוד מילה קטנה על הילד הזה הוא לא אני.

אני חושבת שהיא חשובה במיוחד באחים קטנים. שלפעמים גם האחים הגדולים שלהם שוכחים שזה ילד, אדם לכל דבר. וגם אם קשה לו יותר להביע את עצמו במילים, הוא עדיין רוצה שיכירו בו כאדם עם רצונות נפרדים. הוא לא בובה ולא חייב לבוא או לתת חיבוק למי שהוא אינו רוצה לתת לו חיבוק. חשוב מאוד ללמד את האחים הגדולים להכיר בזכויותיו ובמקום שיש לתת לרצונותיו האישיים. כך גם ילמדו לדרוש את שלהם ולהגן על עצמם מפני מי שלא מכיר בזכותם לבחור.

אז מה דעתכם?